חודשים של מהפך בחיי, בחיי העבודה שלי ובכל מהותי, הביאו אותי להרגשה בה לא יכולתי להכיר את עצמי עוד אני, שכל חיי הייתי שמחה, אופטימית, נהנית מכל רגע, מלאת בסיפוק ענק מהעבודה, חדורת התלהבות ומרץ, מוערכת מאוד כפסיכולוגית תעסוקתית בארגון גדול, הופתעתי בענק.

ביום בהיר אחד בלי הודעה מוקדמת, הוחלט בארגון בו עבדתי, ארגון ששיקולים זרים בקבלת החלטות היו לגביו ענין של יום ביומו  – לסגור את התקן בו של עבודתי, ולהעביר אותי לתפקיד שהניסיון והידע המקצועי שלי לא היו רלבנטיים.

מאדם שמח ואופטימי, מלא במשמעות החיים, הפכתי לאישה שלא מוצאת טעם בכלום, ועוד מתאמצת להסתיר את זה.  ניסיתי להתנחם בעובדה שכמו שביטול התקן היה יצירת כפיו של מנהל הכ"א בארגון –  שגם הוא יוחלף יום אחד ואז מצבי עשוי לחזור לקדמותו.

 חלפו חודשים, דבר לא השתנה. החלטתי שאני צריכה לצאת מסט החשיבה הרגיל של  פעולות הנמצאות בשליטתי ועשויות להשיב לי את התקן הנכסף, ולחפש את הסיבות בעולם שאינו בשליטתי. תשאלו, איך ?

חברה רוחניקית הביאה אותי לחוגי מדיטציה כאלה ואחרים, שעבדו עלי ביצירת מצב רוח טוב רגעי, אך הסתבר שלא מעבר לכך. אחרי כמה אכזבות כאלה עשיתי סוויטש במחשבה, מאדם הרגיל שכל מה  שהוא צריך ורוצה הוא מסוגל להשיג – לצורת חשיבה של "מה שצריך להגיע, יגיע בזמן שלו".

עברו כמה חודשים שנראו לי כנצח, ואז תוך כדי שוטטות באינטרנט להפגת הריקנות, מצאתי אתר המדבר על משמעות החיים, בצורה אחרת לגמרי ממה שהכרתי. דובר שם על יציאה מהטבע שלנו של הרצון לקבל הנאה ותענוג לעצמנו, לטובת הנאת האחרים כולל הכוח העליון ששולח לנו את התענוגים.  היה זה האתר של "בני ברוך ". היום יש גם טוויטר.

לא חיכיתי, באותו היום הגעתי לשיעור שם, ישירות מהעבודה. איחרתי, הגעתי באמצע השיעור. אחד התלמידים קרא מספרו של המקובל הרב ברוך שלום אשל"ג, מאמר שחלק ממנו נקרא בארמית. כל הנאספים הקשיבו בדריכות, כאשר היה ברור שחלק מהם מתקשים בהבנה. היו שם עולים מחבר העמים, צברים מצפון תל אביב, צעירים  מהפריפריה, מבוגרים וצעירים, כאשר כבר בחיצוניות אפשר היה להבחין שהשונות ביניהם רבה  מהמשותף. למרות זאת, היתה אווירה של חיבור ואחדות בין כולם, הרגשה שהחומר המועבר בשיעור "מדביק" אותם ממש כמו דבק מגע, מעבר להבדלי המוצא והפערים החברתיים. ידעתי, ששם אשאר כל החיים.