כשהייתי בתקופה לא טובה בחיי אנשים התרחקו ממני וחשתי בבדידות. הייתי צעיר, כבן 23. לא היו לי חברים טובים, הייתי מרוחק רגשית מכולם, הרגשתי לבד, בודד. אני אדם המושפע מהסביבה ומקבל אנרגיות מאנשים, כמו כולם בעצם. לאחר תקופה ארוכה של בדידות, כמה שנים, התחלתי לאבד הרבה מהאני העצמי שלי והמחשבות התחילו להתכנס למספר מצומצם של נושאים ושל צורות חשיבה.

היום, בגיל בגרותי (35), אני גר בדירה לבד, ואני מרגיש די בודד בלילות. אני חושב שבדידות זאת מחלה. אני חש שהחיים לא שווים אם אין עם מי לחלוק אותם. לשמחתי אני פוגש קצת אנשים בסביבת העבודה שלי כך שזה שומר עלי מעט – https://www.instagram.com/dr.michaellaitman/

מעניין איך מרגישים הזקנים הבודדים האלה, נגיד באנגליה. ממש דיכאון. בארץ עוד יש תחושת חמימות וקהילתיות יחסית. לדוגמא בחברה הדתית או החרדית, אין כמעט בכלל אנשים מבוגרים בודדים וזה תורם לתוחלת החיים בחברה, אפילו שהיא חברה ענייה, עם תזונה לא מיטבית, היא בעלת תוחלת חיים גבוהה מאוד.

העולם עובר מסגר לסגר, אנשים משתגעים בבתים וחשים אולי בודדים מאי פעם. למרות שאם נשווה את המצב ללפני הקורונה, גם אז בארוחות משפחתיות כולם במסך, וגם עם הרבה חברים סביבך אתה יכול להרגיש בודד. אולי זה כמו כל דבר בחיים – עניין של גישה?

אני חושב שזה שילוב של השניים, אדם לא יכול בלי חברה, פשוט לא יכול, אנחנו חיה חברתית שכזאת, ומי שמוצא את עצמו כפרט בודד, לא חשוב אם באשמתו או לא, סובל מאוד מהבידוד. החברה עצמה צריכה להיות כזו שיש בה חיבור בין בני אדם ולא רק ניצול קר והדדי. חברה עם רגשות אמיתיים ועמוקים, ולא חברת פלסטיק או עם לב מאבן.   

אני חושב שכל אדם עובר באיזשהו שלב בחייו תחושה של בדידות. זה חלק מספקטרום הרגשות שאדם חווה במהלך חייו וכנראה שיש לה סיבה. כל דבר בטבע קיים מסיבה מסויימת.