האנטישמיות שהתחלפה לשנאה בינינו
אחת החוויות הכי הקשות שחוו הדורות לפנינו במדינות העולם השונות היא חוויית האנטישמיות, כידוע לנו. את הסיבות לה תלינו תמיד בהיסטוריה המעוותת שדיברה על כך שהיהודים הם שצלבו את ישו, בהצלחה החברתית והכלכלית של היהודים בכל מדינה שהיו, ומה לא. המקום היחיד בו נוכל להיות מוגנים מפניה כפי שנתנו לנו להבין, הוא כאן בארץ בישראל, במדינה של היהודים (להרחבה קיראו באתר http://humanitasprize.info/ )
הרעיון הזה עבד עלינו טוב כל השנים, ואיפשר לנו להתנהג כאן מבחינה חברתית וכאזרחי המדינה, ככל העולה על רוחנו למעשה. בהיותינו רגילים כתוצאה מהחיים בגלות להתנהל מתוך דאגה לעצמנו בלבד ולהילחם בכל מי ששונה מאיתנו כדי שנוכל לשרוד, שכחנו כנראה שמי נראה היום בעינינו כשונה בתוך החברה הישראלית יהודית אינו בדיוק מהווה איום על עצם קיומנו.
למרות זאת, הנטיה אליה התרגלנו לראות את מי ששונה מאיתנו כמהווה איום על עצם קיומנו נעשתה רווחת, מאתגרת, והביאה אותנו ליצירת התקפות בעוצמות מגוונות נגד מי שהוא למעשה בשר מבשרנו ובתור שכזה לא יוכל לעולם להוות סכנה עבורנו. שנאת חינם נעשתה ללחם חוקנו. החלפנו את המלחמה באנטישמיות, במלחמת אחים כמעט.
כ-2000 שנה עברו מאז היינו בשנאת חינם, שהמיטה עלינו חורבן. אולי הזמן שעבר השכיח מאיתנו את הסכנה, או שהיכולת לצאת מאהבה עצמית לה הורגלנו בכורח הנסיבות איננה נראית לנו עדיין חיונית. קל לנו עדיין לתלות את הסיבות למר גורלנו בכל מי שחושב בצורה שונה מאיתנו. ברגע שנבין שהקנאות לדעותינו אינה שונה מקנאותו של האחר לדעותיו, ברגע שנפנים שהראיה שלנו בכל נושא באה מהתפישה האינדיווידואלית שלנו, זו שבאגו שלנו, נתחיל אולי להפנים את הידיעה וההרגשה שכל מי שחושב באופן שונה מאיתנו אינו פחות טוב מאיתנו.
ליכולת להכיל את האחר גם אם הוא מתנהל באופן שונה מאיתנו אנו מורגלים מתוך התייחסות לקרובים לנו ביותר, לבני משפחתנו. נראה אותם תמיד כבשר מבשרנו. אם רק נאמץ את היכולת הזו ונתייחס כך כלפי אלה מבני עמנו שהם בעלי דעה שונה משלנו בכל הנוגע לחברה ולמדינה, כל השנאה המופנית כלפינו לאחרונה בערים המעורבות, תשכח כלעומת שבאה. היא יכולה להתקיים רק כשאנו מסוכסכים בינינו, ואיננו נתפסים כגוף אחד אלא כפיזור של כוחות.