באחת מנסיעותי לאוסטרליה, הגעתי לבית שמשקיף על חוף אבאלון, צפונית לסידני. בית שנבנה על צלע הר מסולע ומיוער. כדי לאפשר לו להשתלב בנוף עיצבו את הבית בגווני אפור וחום כסלעי הבזלת שנחים מסביבו. הקו העיצובי המוביל בבית הוא השילוב בין האבן והעץ שסובבים את הבית וממלאים את הסביבה לבין הבית עצמו. השילוב של ההר עם הנוף לאוקיאנוס השקט נותן לבית עוצמות שאין לכל בית רגיל ולכן העיצוב חייב להיות מינימלי מצד אחד ומשתלב מצד שני, בעל נוכחות אך גם עם היטמעות בסביבה.

התכנון שמלכתחילה שם דגש על שילוב עם הטבע מתוך מטרה ליצור בית שעוד 100 שנים יהיה חלק מהסביבה הצליח למצוא מספר הברקות ששידרגו את ההצלחה ובניהן: עמוד סלע שנמצא באזור הבניה והועמד כדי לשמש תומך לתקרה החיצונית המקרה את שביל הכניסה אל הבית. הריצוף הענק בדוגמת אבנים קטנות שנותן הרגשת המשכיות טבעית ומיידית לצלע ההר. השימוש בעץ בדלתות, בריהוט, בחלונות ובמרפסות וכמובן שימוש מושכל בטפטים דמויי לבנים קטנות הנותנות הרגשה של בית מלבנים הן במעטפת החיצונית והן במעטפת הפנימית של הבית.

באופן אישי גם מאוד אהבתי את החלוקה לחללים, כאשר הקומה העליונה היא סוויטה פרטית של הדיירים ואילו הקומה התחתונה מחולקת לחדרי אוכל פנימי וחיצוני, סלון ומשרד ובנוסף קיימת  קומת מרתף שהיא מעין יחידת אורחים שמשתלבת אל תוך ההר ומאפשרת מעין הרגשת מערה טבעית אך מוארת. כל החללים מעוצבים עם טפטים לקיר דמויי לבנים אך לכל אחד מהם הניחוח והסגנון שלו. לעניות דעתי טפטים מעוצבים מסוג זה כמו גם קווי העיצוב הכללי יכולים להתאים לאזורי הצפון בישראל או הרי ירושלים ושפלת יהודה. כמובן שאחד המוטיבים העיקרים בדמות האוקיאנוס יחסר אבל אי אפשר לקבל הכל כנראה. רק ביקורת אחת מצאתי על העיצוב והוא הניסיון המתוחכם מדי ליצור חנייה שהיא מצד אח מסתירה את הרכב ומצלה עליו ומצד שני משתלבת בסביבה, לדעתי החנייה שנראתה כמו כלוב חום אטום סגור ולא מובן מיותרת לחלוטין ומכערת את הכניסה אל הבית. היה ניתן ללכת על חנייה פנימית בדומה לבתים האמריקאים או פשוט להותיר את הרכב חשוף מחוץ לבית וחונה תחת אחד העצים.