לצייר לב

לצייר לב
לצייר לב

הבן שלי רוצה שאני אלמד אותו לצייר לב. הוא מביא לי דף וטוש שכמעט לא עובד ומבקש ממני ללמד אותו ואני מציירת לו לב בשני שלבים כמו שלמדתי בספר ציור שמצאתי באיזו חנות ספרים. והוא מנסה ומצליח בהתחלה רק את השלב הראשון ואת השלב השני הוא מפספס, והנה הוא מנסה שוה ושוב וכל פעם מצליח טוב יותר והוא מאושר ואני מציירת לו לב בקווים מקווקווים בכדי שיחבר בין הנקודות עד ללב שלם והוא שמח. הוא כל כך רוצה להצליח ואני רוצה בשבילו שהוא יצליח וירגיש חזק וטוב ויכול ומסוגל  והנה אמא, הוא אומר, עשיתי הצלחתי, ואני מחבקת אותו אותו חזק אני כל כך מתרגשת מציור אחד קטן של לב.

אבל בעצם, זה לא הציור זה אני והוא ואולי זה יותר אני והרצון שלי ללמד אותו ולתת לו את מה שהוא צריך ואת מה שהוא דורש ממני. כי מה בעצם תכלית קיומי כאן בעולם הזה שאני מכירה, הילדים שלי, שהם זקוקים לי ורוצים אותי ואני מקור הכח שלהם והבטחון שלהם. שנולדו לי ילדים אבא שלי אמר לי משפט כל כך נכון – הוא אמר לי – הילדים הם מקור נחמה. אולי יותר אפילו מלקרוא ספר הזוהר.

וזה כל כך נכון הרבה פעמים כשקשה לי ואני עייפה ומיואשת ואין לי כוחות וכבר נגמרות לי המילים, פתאום הילד הקטן לי בא אליי ומחבק אותי ואני מרגישה שהנה אני חייבת לצאת מתוך עצמי כי יש פה ברנש קטן שצריך אותי ועוד יותר מזה החיבוק החם הזה, כן, הוא מנחם אותי ומעודד אותי 

וכשהילד מבקש ממני ללמד אותו לצייר לב זה מהות קיומי, הוא פונה אליי עם בקשה שהיא מרכז עולמו ובאחת הוא הופך למרכז קיומי, למרות, שהוא בעצם תמיד מרכז קיומי אבל הוא מרכז אותי למרכז קיומי

עוד מעט מגיע ערב חושבת על ארוחת הערב ומקלחות וזה יכול להיות זמן מתיש אבל זה יכול להיות גם זמן של אהבה וחיבה, זמן של נחת ונחמה, זמן של מרכז חיים שמתנקזים לשעתיים שבהם הדבר הכי חשוב זה הם, ואני כל כך אוהבת אותם והנה, הוא כבר למד לצייר לב