מאהבת הבריות לאהבת ה׳

אלוהות

כולנו מדברים עם אלוהים בקביעות, יש לנו ממש דו שיח עמו, במודע או שלא במודע הדיבור הפנימי הזה בראשנו הוא קשר עם כח עליון כביכול. נראה שהתנהגות זו מולדת או נרכשת בילדותנו מהסביבה שלנו וכך אנו סופגים ומאמצים אלינו את נושא האלוקות. האם אותו דו שיח בתוכנו הוא באמת עם בורא עולם? בכתבי מקובלים כתוב מאהבת הבריות לאהבת ה׳, זה אומר שישנו תנאי ברור שלבורא אנו לא יכולים להתקשר ולהיות באיזו מערכת יחסים בטרם נגיע לאהבת הבריות. לכאורה תנאי לא מובן וקשה ממש לביצוע, למה אנו צריכים לאהוב מישהו זר בכדי שנוכל להתקרב ולאהוב את הבורא? ובכלל מהי אהבה? כתוב "בראתי יצר רע", כלומר נבראנו אגואיסטים שחושבים רק על עצמנו, אוהבים מה שטוב לנו, מה שכדאי לנו, רק אם יוצא לנו מזה משהו. בשיעורי קבלה לעם למדתי שכיצור אגואיסטי אני כל הזמן עושה חשבונות איך אני משיג מקסימום הנאה במינימום מאמץ, זה אומר שבכל פעולה עם אדם אחר תמיד אחפש את התועלת שיוצאת לי מזה. זאת אומרת שגם אם אני אוהבת מישהו אני אוהבת כי יוצא לי מזה משהו לתועלתי. אהבת הורים לילדיהם לא נחשבת כי הטבע נתן לנו את הדחף לדאוג ולאהוב אותם באותו אופן שבעלי חיים דואגים לצאצאיהם. קל מאד ללכת לאיבוד בטבע שלנו ולחשוב בטעות שזוהי אהבה אמיתית, הרי כל אמא תקפוץ לאש להציל את בנה מהלהבות. הרי אותה אם לא תוכל לחיות עם הידיעה והמחשבה שלא הצילה את בנה והיא נשארה בחיים, וזו התועלת שיוצאת לה ממעשה גבורה זה.
מכאן אנו מבינים שהאהבה ויצר הרע מנוגדים זה לזה ובכל זאת התנאי ש"מאהבת הבריות לאהבת ה'" מחייב אותנו למרות האגואיזם שלנו. נבראנו בצורה הפוכה מלכתחילה כדי שנוכל להגיע לאהבת הזולת/הבורא בצורה עצמאית, כי אם היינו נבראים עם היכולת לאהוב משהו או מישהו מחוצה לנו לא היינו מודעים לכך כלל, כמו כל דבר אנו לא מזהים אם אין לנו את ההופכיות. איך נדע מה זה מתוק אם לו יהיה מנגד מר?
כך יוצא שכדי להגיע לאהוב את הבורא אנו צריכים להכיר בטבע שלנו ולהגיע להכרת הרע במלואו וכאן נכנסת לתמונה כל האנושות ושאר הבריאה כי הרי אם זה מחוצה לי זה בהכרח בהופכיות ממני וכשנגיע לאהוב את הזולת באופן מוחלט זה אומר שנאהב גם את השי"ת.