עברה כבר שנה מאז  שפרצה לחיינו הקורונה ופתאום אנחנו מפנימים עד כמה היינו ועודנו עבדים. אמנם  עבדי המאה ה-21, אבל עבדים במלוא מובן המילה. מתוך תחושת העבדות הזו לעבודה שבה היינו שבויים נוצר בנו הצורך הגדול לחופשות שעולות המון. עבדנו מהנץ החמה עד צאת הנשמה וזו לא קלישאה. לא היה לנו במהלך שבוע העבודה זמן לנשום, ליהנות מזמן חופשי, מתחביבים, מביקור אצל ההורים, מזמן איכות עם הילדים. כמו עבדים עבדנו בלי סוף כדי לצאת כמה וכמה פעמים בשנה לחופשות, כדי להרגיש סוף סוף כבני חורין. עבדנו למשכורת שתאפשר לנו לקנות בלי סוף, חשבנו שכל רכישה תיתן לנו הרגשה שאנחנו אדונים ולא עבדים. לא הבנו אפילו עד כמה אנחנו משרתים את אותו אחוז קטן של השולטים בכל התעשייה המייצרת בשבילנו בזבוזים. בזבוזים שבשנה האחרונה הבנו עד כמה איננו זקוקים להם ועד כמה הם מעשירים את המאיון העליון בעוד ועוד מיליארדים שגם הם לא באמת צריכים.

השנה האחרונה שבה החיים כאילו נעצרו, באה והראתה לנו שבאמת היינו עבדים. פתאום היינו בבתים, עם המשפחה עם הילדים. גילינו פתאום עד כמה הילדים שלנו נפלאים. פתאום היה לנו זמן לבלות עמם, לשוחח איתם באמת, לא רק לתת להם הוראות הפעלה, להכיר אותם מקרוב. גילינו בבתים שלנו הררי מוצרים שאנחנו בכלל לא צריכים. מצבורים על גבי מצבורים של חפצים ששיכנעו אותנו שבלעדיהם אנחנו לא שווים.

התבוננו אחורה והתחלנו לעשות חשבון נפש על החיים. פתאום הבנו שהחופש הוא בהישג יד. אם נחיה חיים מאוזנים, של עבודה המפרנסת אותנו בכבוד ומאפשרת לנו את כל הדברים ההכרחיים ולא את הפנטזיות שהשתכנענו שאנחנו צריכים, נוכל להסתפק בפחות שעות עבודה, להסתפק בפחות שכר לבזבוזים, אבל נזכה בחיים. נזכה בשעות, שלא יסולאו בפז, עם הילדים, עם בן הזוג, עם החברים. נוכל לבלות בגיחות של אחר צהריים חופשי לפינת חמד בהרים, לפארק שעשועים באוויר הצח החופשי, לסתם טיול עם הילדים בחוף הים כשהגלים מלטפים. והכל בחינם, שפע של טבע שניתן לנו חופשי. אז לא נצטרך להפוך לעבדים ולא נזדקק לצאת לחופשי.  יום יום נפוש ונהנה ולא תהיה יותר הרגשת מחנק שדוחפת לבזבוז.