כמו בכל דבר, גם במרוץ למצוינות יש פלוס ויש מינוס. החכמה היא למצוא את קו האמצע כך שנוכל להפיק תועלת מבלי לגרום נזק. אנחנו דוחפים את הילדים שלנו להצטיין, רוצים שהם יהיו הכי בכל דבר. יש משהו יהודי בדחיפה הזו. יהודים שחיו בגולה נדחפו להצטיין. כמיעוט, כנטע זר ומתבדל הם הרגישו צורך לעלות על חבריהם הגויים כדי לזכות להערכה. אכן רבים מהם היו המצטיינים בכיתות באוניברסיטאות, במחקר, בכספים. זו הייתה חרב פיפיות, כי מצד אחד זכו אומנם להערכה אך מאידך היוו גורם לקנאה.

הצורך הזה להצטיין כנראה מושרש ב D.N.A היהודי ומלווה עדיין משפחות רבות. הוא נשאר מאפיין בולט גם בתקופה זו שבה יש לנו מדינה משלנו. זכור לי שאבא של תלמידה שלי, משפחה שעלתה מאוקראינה, היה המום כשגילה שלא כל הילדים היהודים שעם בתו מצטיינים, אני זוכרת שהוא לא יכול היה אפילו להביע את גודל אכזבתו. באוקראינה, הוא אמר, כל הילדים היהודים מצטיינים בלימודים. הייתי בטוח, הוא הוסיף, שבארץ ישראל כל הילדים מצטיינים. הוא היה מטולטול מזה, אפשר לומר שאפילו היה מאוד מאוכזב מהגילוי. מיותר לציין שבתו הייתה תלמידה מצטיינת בלימודיה. תלמידה מצטיינת ששילמה מחיר יקר על כך, אף פעם לא הייתה מרוצה מעצמה, ילדה שתמיד התאמצה, סחטה את עצמה עד טיפת המיץ האחרונה, אבל תמיד חשבה שיכלה יותר אם הייתה מתאמצת יותר. אני זוכרת שלא ראיתיה מחייכת, אפילו כשקיבלה פרסים על הצטיינות למכביר, היא לא נחה על זרי הדפנה, כבר תכננה את המרוץ הבא למצוינות. מה הפלא, עם הורים שתמיד דרשו עוד ועוד ואף פעם לא היו מרוצים.

מצד אחד הדחיפה הזו להצטיינות עלולה להביא את הילדים והנערים להתבגר בטרם זמנם, להיות אנשים לחוצים ומלחיצים שלא נחים לרגע, כל הזמן במרדף לעוד הישג. מצד שני אם לא נדרוש כלום מהילדים שלנו ונהיה מרוצים מכל מה שהם עושים, אם לא נציב להם מטרות, יכול להיות שהם ישארו לעד בינוניים ומטה בהכל.

המשימה שלנו כפי ששמעתי פעם מערן שיוביץ היא למצוא את האיזון שידרבן את ילדנו בתחומים מסוימים ולהרפות בתחומים אחרים. תמיד לזכור שגם אושרם חשוב ולפתח בהם שמחת חיים וביטחון עצמי, לאפשר להם לגדול כילדים שמחים ומאושרים. התחום שהייתי רוצה שכולנו נדחוף את ילדנו להצטיין בו הוא התחום החברתי. שנגדל אותם להצטיינות במערכות יחסים, בטוב לב כלפי הזולת. לחנכם להטיית שכם למי שנזקק ולהתחשבות בחבריהם, כאדם באשר הוא ובכל החי והצומח.